תורת הבחורילות

לחצו כאן כדי לרכוש את הספר



מתוך הספר:
"לא 'יציאה' שוביניסטית" אלא 'משנה סדורה' – תורת בוז שלמה – 'תורת הבחורילות'. 'מדובר בדפוסי הרודנות העתיקה בעולם, זו של הזכר בנקבה. הבעל באשתו, האב בבתו, ולבסוף, הבן באמו. המסקנה החשובה היא שאין הטיעונים של הר"י קלנר משקפים את "היהדות" או את "התורה", אלא דווקא צד משותף למאבק עולמי של חברות מסורתיות בחידושי הדור, בשינויים הגדולים המשחררים את הנשים באופן "מבני", משום שגם בלי להיות פמיניסטית רדיקלית או ספרז'טית עזת נפש, פתוחות היום בפני כל אשה האפשרויות של שליטה בילודה ואי-תלות כלכלית בזכרים, שינוי מבני רדיקלי, השולח את הזכרים האמונים על "הרוח" לפיתוח אידיאולוגיות פטרוניות מתוחכמות שישכנעו את האשה לוותר על האישיות בשם הנשיות, ולעמעם את אורה כדי לא לסנוור את הזכרים שבחבורה".

תורת הבחורילות של הר"י קלנר מנסה לחזור ולבלבל את הנשים באמצעות אותה "מיסטיפקציה של נשיות" שהוכחה כבר לפני יותר משני דורות כמהלך הרסני ופוגעני, ומי שתדבוק במהלך דעותיו ההרסני, מתוך ביטול, אמונה תמימה, אמונת חכמים או כל דרך אחרת של ביטול האישיות שלה למען אידיאל נשגב יותר, תגלה שלא אידיאל נשגב היא מצאה אלא כלא של ביוב ותשתית שעוקר את ההקרבה הגדולה שלה ואת המפעל הגדול של האמהות באמצעות ריקונו מהאנושיות שבו והעמדתו על נשיות שאין בה לא הוד ולא הדר, לא שכל ולא נצח; תמצא את עצמה עטרת לפדחת במקום אישיות בפני עצמה.
לא את הנשיות צריכים הילדים, אלא את האנושיות – ואת זה חותר הר"י קלנר לעקור בתורת הבחורילות.
האישיות היא ההכללה היותר רחבה המכילה בתוכה גם את הנשיות, וגם את כל הרבדים הביולוגיים, המסורתיים,המהותניים, והאישיות, ההכללה הרחבה הזאת שהיא הסובייקטית הנשית העבריה בעידן הגוגל, צריכה לאפשר לעצמה את המרחבים האלוהיים שבהן זכתה, ולהמשיך להרחיב את אישיותה על פני כל המציאות כולה, מהרחם האמהי ועד הנהגת האומה, מטיפוח הצאצאים ועד ניהול מפעלי היי-טק, מהרטבת האגו של הבעל ועד לפיתוחים חדשים של מערכות טפטפות ומניהול שירותי הביוב והתשתית של המשפחה ועד כתיבת מסות על השירה המודרנית, שלא לדבר על לשורר את השירה המודרנית עצמה.
אם יש לך מנוע ענק של 12 צילינדרים, למה את צריכה לנסוע רק על צילינדר אחד. אם האנושיות שלך כוללת את כל מותר האדם, למה את צריכה להצטמצם רק בחזון המצוצמצם והמחניק של תורת הבחורילות?

כותב הר"י קלנר: "יוצא שגולת הכותרת, שמה שעושה את התלמיד חכם לתלמיד חכם, זה הצד הנשי שבו. כי הכשרון הנשי כשבן אדם הוא תלמיד חכם זה לא מאגר מידע אלא זו אישיות חיה והאישיות החיה היא כבר מתפקדת בצורה אינסטינקטיבית, וההגיון של תלמידי חכמים שנבנה מתוך עמל נוראי הוא מגיע בסופו של דבר אל הדדוקציה, אל המבט מהכלל אל הפרט, וכשככה הוא מסתכל על הדברים אז הוא 'גדול'. זו הגדרת 'גדול' בישראל. גדול בישראל זה מי שרואה את הדברים מהכלל אל הפרט, קטן בישראל זה מי שרואה את הדברים מהפרט אל הכלל…"
כך, חוזר ומדגיש הר"י קלנר את תורת הסמכות הכריזמטית, המבוססת על "שימוש" – והמייצרת "גדולי דור" בעלי אלטעות, שעיקר עבודתם הוא ביאור הדוֹגמה והנחלתה לכלל, כמי שרואים את הדברים "מהכלל [הדוֹגמה] אל הפרט [מה שראוי שתחשוב, תרגיש ותעשה], בעוד "קטן בישראל" הוא מי שתקוע, נבעך, במדבר של האמפירי ולא הפנים עדיין את גדולת הדוֹגמה של הר"י קלנר משום שהוא רואה את הדברים מהפרט [האמפירי] אל הכלל [הלא ודאי].
אמנם הר"י קלנר קובע שיפה היא לאשה אותה טביעות עין עוקפת שכל, עוקפת אמפיריקה, שכולה כניעה וביטול בפני הדוֹגמה הגדולה: "אלוקית היא האשה בגלל שהצד הגדלותי זה, האינטואיטיבי הזה, הדדוקטיבי הזה, זה מהותה".
אכן, זהו עיקר העידוד המוראלי של הר"י קלנר לנשים הנאמנות לדרכו. בפעם הבאה שאת עושה ספונז'ה או תולה כביסה, או מקרצפת את השומנים מהגז, מללי לך בינך לבין עצמך: אלוקית אנכי בזכות הצד הגדלותי, האינטואיטיבי, הדדוקטיבי הזה באישיותי.
אמנם יוצא, שהזכר האולטימטיבי, "הגדול", מנכס לאשה את כל תכונותיה "הנשיות", והאשה נבדלת מהגבר רק בזאת שלה אסור לנכס את התכונות "הגבריות". אפילו תורת הקומפלימנטריות של "שווים אבל שונים" קורסת תחת כובדה של הפטריארכיה הדוגמטית הזו.

תורת הבוז
בצד השני של מטבע מהות האשה כ"אלמנט מרגיע" ו"עטרתי" וכל דיבורי ההערצה כלפיה, אנו מוצאים את תורת הבוז הבאה למנוע מזוהרן של נשים מוכשרות מלהתפשט יותר מדי, היצירה של סטיגמות ייעודיות עבור כל מי שמפתחת את כשרונה, והדבקת הכינוי של בחורילות, כדי לזלזל בהן ולצמצם את התפשטות אורן.
שאלה תיאורטית מעניינת היא אם אפשר שהטרמינולוגיה הבוטה הזו עוברת על גדרים הלכתיים של הלבנת פנים והונאת דברים על פי ההלכה "הנגלית".
יש מקום לדון שמצד אחד לא מכוון הר"י קלנר את דבריו כלפי אשה ספציפית, אך מצד שני, נשים רבות שייכות לקטגוריות שהוא מחרף, ממנכ"ליות ועד תלמידות מכללה. יתרה מזאת מאחר והדברים נאמרים באופן גורף על מגזר ועל מגדר שלם, האם אין דין אונאת הדברים חל על כל בנות המגזר המוכפש?
כמו כן, אפשר שיש כאן 'הסתה' לזלזול במגמה למנוע כבוד וייקר דווקא מנשים שיש להן תפקיד מרכזי וחשוב בחברה, וביזויין של המשפיעות והמנהיגות, שהן הן הנופלות לתוך הקטגוריה של הבחורילות – הרי הוא ביזוי של ישראל המושפעים והמונהגים.
בנוסף לכך, האם אין להתבטאויות אלה מצד רב בעל מעמד נערץ כשל הר"י קלנר גדר של 'הוראה לציבור' שיש בה כדי לפגוע בפועל במעמדן וביוקרתן, ובכך לגרום נזק ממשי למוניטין שלהן?
אף יש לשאול לגבי מערכות התמיכה של נשים אלה, שהרי הן אינן פועלות בריקם, ובנוסף לפעילותן העניפה כמנכ"ליות הן גם לעיתים קרובות בעלות משפחה, ואף רבות מהן עוסקות בפעילויות צדקה וחסד למען הכלל, האם אין העובדה שהר"י קלנר מונע מהן כבוד וייקר ומזלזל בפועלן, מחלישה את הסובבים אותן, את הבעלים, את המשפחה המורחבת, ששומעת מפי רב גדול דברי זילות דווקא כלפי האשה החזקה והמוכשרת שכולם מסייעים על ידה?
האם אין בכך פגיעה דווקא במפעלים הציוניים, האנושיים, והישראליים המרכזיים של הדור?
מעבר לביצור תרבות עמוקה של אי-כבוד כלפי הנשים הישראליות המוכשרות ביותר, האם אין כאן גם פגיעה אנושה דווקא בחוסנה של הציונות-הדתית, שהיא בדיוק המגזר הישראלי שהוא הכלל-ישראלי, שהוא המאחה בין הקצוות של דת וחול, של הישן והחדש, של הנאמנות למסורת עם הפתיחות למימוש הפוטנציאל האנושי בכל אורחות החיים – על אחת כמה וכמה בתחום התורני במכללות?
יתרה מזאת, מאחר ונשים אלה כולן הן בגדר "ישראל" – הרי יש כאן היפך ענין "דיבר טוב על ישראל" – ואפשר שיש כאן אפילו 'הוצאת שם רע' ופגיעה בחיי האומה באשר יבואו הבריות לזלזל בבעלות תפקידים ציבוריים, וכל זה עוד לפני שנכנסים לפגיעה האישית שאולי חוות נשים אלה והמורך שאולי נזרע בלבבן כאשר הן מבינות שרב גדול כר"י קלנר רואה בהן מפלצות?
אמנם מעבר לזלזול שהוא מזלזל ב"בחורילות", מתווה הרי" גם קו מעשי של התנגדות ל"תחרות" מצד נשים. בתמונת ראי לחוק ההגבלים העסקיים, שכל עניינו להבטיח תחרות חופשית, הר"י קלנר קורא להסדרים כובלים בין גברים לנשים, שלא רק יגבילו את התחרות מצד נשים, אלא אף ימנעו מראית עין של תחרות כזאת משום שמבחינתו כל הצלחה נשית אינה אלא "פוזה" כדי לזכות בהערכת הגבר:
"האשה שנותנת ערך לחיי הבית כולו", אומר הר"י קלנר, "זה לא שהיא מתחרה בגבר, וכל מה שהוא יכול לעשות אז היא יכולה לעשות לא פחות, וככל שהיא תצליח לעשות לא פחות מהגבר רק אז היא תהיה נערכת. זה ממש לא הגישה שלנו ומעולם לא היתה הגישה שלנו".
במידה רבה, המחזמר עתיק-היומין של אירבינג ברלין שהר"י קלנר רומז אליו כאן ונוהג לצטטו לעיתים קרובות, הוא תבנית אב-טיפוסית ל'תורת הבחורילות'.
הסרט הוקרן בזמנו בארץ תחת השם "אנני אוקלי אשת לפידות" וספק אם מי מתלמידיו של הר"י קלנר זכה לראותו, אם כי אין אחד בהם שלא שמע אותו מזמר בבוז, באנגלית, את הפזמון החוזר של השיר המפורסם ביותר בסרט: anything you can do I can do better – וכפי שהוא מביא גם בתגובתו הראשונה אחרי פרסום "פרשת הבוחרילות", המובאת להלן תחת הכותרת מתקפת הנגד הראשונה של הר"י קלנר – כו שבט.
מחזמר עתיק יומין זה, מראשית שנות החמישים, לא רק שאינו מעודד "תחרות נשית", אלא משחזר באופן מופלא את עמדותיו של הר"י קלנר עצמו ביחס לתפקידה של האשה.
בסרט, שולחת השאיפה לזכות ב"הערכת" הגבר את אנני אוקלי אשת הלפידות החצופה חזרה אל תפקידה הראוי, כעטרת בעלה כמובן, בו היא זוכה בזכות המעטת אורה, כראוי "לעטרת".
למרות היותה צלפית טובה מבעלה לעתיד, מחטיאה אנני בכוונה את המטרה, על מנת שהוא יזכה ב"כתר" הצלף הטוב ביותר, ובאופן זה, במקום לזכות בעצמה בכתר היא מכתירה את האגו הגברי ומשמשת לו עטרה נאה.
הדיאלוג המשעשע שבו אנני מתווכחת עם בעלה המיועד על מי "נעלה" יותר נדמה כתעתיק של שיח אפשרי בין האשה הדמיונית של הר"י קלנר לבין הר"י קלנר, ומצביע באופן מרתק על "האווירה" התרבותית ממנה יונק הר"י קלנר את השראתו האמיתית למקומה של האשה.
אנני אוקלי, 'הבחורילה' האולטימטיבית, המסוגלת לצלוף למטרה בעמידה מגב סוס, או לקלוע בתפוח המונח על ראש כלבה האהוב , לומדת את מקומה בעולם, לנוכח אי-שביעות רצונו של גיבור הסרט, שאינו "מעריך" את כישוריה המופלאים כשהם עולים על שלו.
אחרי שהיא עורכת מפגן מרהיב של קלעות וירטואזיות הוא מוחה: "חשבתי שהיא נערה כה פשוטה ומתוקה… והנה… עוד מעט אני אהיה אסיסטנט שלה!"
והרי זה חלום הבלהות של הר"י קלנר בהתגשמותו – היא תהיה המנכ"לית! אפילו המלכה ויקטוריה מבחינה בסרט שמדובר במוטציה, ואומרת לה: "העלמה אוקלי, את אשה צעירה יוצאת דופן".
הר"י קלנר, כאמור, מרבה לצטט את קטע הסיום של הסרט, בו אנני שרה לפראנק: "כל דבר שאתה מסוגל לעשות אני מסוגלת לעשות טוב יותר". בסרט משיב לה פראנק מידה כנגד מידה ושר לה חזרה: "כל דבר שאת מסוגלת לעשות אני מסוגל לעשות טוב יותר", אך הר"י קלנר לעולם אינו מתייחס לעובדה שגם הגבר שם מתחרה, או ששניהם מסכימים ברוח טובה שהם לא מסוגלים לאפות פשטידות – שזו כמובן מגרעת בנשיותה של אנני.
כך, או כך, בקטע האיקוני הזה, המשמש את הר"י קלנר כמופת לכשל תרבותי, פוגשת אנני אוקלי את בעלה לעתיד, פראנק באטלר, כשהיא עטורת מדליות בגין הצלחותיה.
פראנק מתעלם מכל המדליות הללו המשקפות את הצלחתה, ורוצה להעניק לה דווקא את המדליות שלו, עליהן כתוב "הצלף הטוב בעולם".
מאחר והיא עצמה 'הצלף הטוב בעולם', שואלת אותו אנני בהתרסה:
אנני: "איזה עולם? הישן או החדש?"
פראנק: "כל העולם".
אנני:"לי יש את כל המדליות הללו שאומרות שאתה לא".
פראנק:"הם לא מוכיחות כלום".
אנני:"איש עדיין לא ניצח אותי!"

"איזו אשה תהיה זו?" מתלונן פראנק,
"במקום לטפל בבית היא תטפל ברובה שלה, במקום לשבת בבית לתפור [ומן הסתם גם לסרוג איזו כיפה או שתים] היא תצא לקלוע למטרה".
אכן, בחורילה אמיתית, אנני אוקלי אשת לפידות.
וסוף הסרט?
איש המסורת, "האינדיאני", מסביר לאנני אוקלי את תורת הבחורילות: "אם אנני תנצח בתחרות היא תאבד את פראנק, אם היא תפסיד בתחרות היא תזכה בפראנק".
הוא מעקם לה בכוונה את הקנה של הרובה ומסביר לה שהדרך להשיג את הגבר הוא לירות ברובה המשובש.
והרי זה בדיוק תפקיד הר"י קלנר: הוא מסביר לנשים את מקומן בעולם – את הצורך לעמעם את אורן כדי לעמוד באידיאל שלו – והוא מקדיש את חייו ללמד גברים צעירים את הדוֹגמה, כדי שגם הם, כמו פראנק, ידרשו בחורה שאינה בחורילה – ואחר כך מסביר לנשים איך לזכות בגברים אלה – היי אמא טוטאלית ותזכי להיות עטרת!
מתברר שהסרט הזה שהר"י קלנר אוהב כל כך לצטט כמופת ל"שטיפת המוח המערבית" ששכנעה נשים שהן צריכות להיות "טובות מהגברים", "שוטף" למעשה את המוח בדיוק בכיוון ההפוך, בהנחילו את הדוֹגמה של הר"י קלנר ואת האמת המרה גם ביחס לנשים שהר"י קלנר מנסה להנחיל להן את ערכיו: הלקח הוא שאסור לנשים להפגין את כשרונן הטבעי, משום שהאגו השברירי של הגברים פשוט לא יעמוד בזה, וברגע שהיא תתן ביטוי מלא לכשרון העצמי שלה, היא תאבד את הגבר שלה.
כשאנני מכריזה: "כל דבר שאתה מסוגל לעשות אני מסוגלת לעשות טוב יותר", היא לא מתכוונת שהיא "צריכה" להיות טובה ממנו, כדי לזכות בהערכת הגברים, כפי שהר"י קלנר אוהב לטעון, אלא שהיא באמת טובה ממנו, והמחאה שלה היא נגד הצורך לדכא את עצמה כדי להגן על האגו השברירי שלו.
אמנם, בסופו של דבר יורד לה האסימון והיא מבינה שהיא באמת צריכה לאחוז בפלך "השימוש" וההתבטלות ומכריזה "אני מוותרת למר פארנק בטלר הצלף הטוב בעולם", כשלכולם ברור שהיא היא הצלפת הטובה בעולם.
אך למי איכפת?
הרי יש לנו ערכים!
הר"י קלנר תופר את העסק משני קצוותיו – הוא מלמד את הגברים "מה להעריך" ובמיוחד ל"מה לבוז" ואז הוא מסביר לנשים שעדיף לוותר על חווייתן כסובייקט ולזכות ב"הערכת הגברים" – והוא הרי יודע מה גברים מעריכים – מאחר והוא מקדיש שיעורים ארוכים כדי ללמד אותם את זה.
ובאמת הסרט מסתיים בשיר השני המפורסם ביותר שלו: "אין עסקים כמו עסקי השעשועים": עסקי מראית העין של נשים הכופפות ראשן בפני זכרים בעלי כבוד שלימדו אותם "להעריך". וכפי שמבטאת אנני אוקלי את הדכדוך הזה בשיר אחר: "אי אפשר לתפוס גבר עם רובה", דהיינו, לא תהיה לי ברירה אלא לוותר על הכשרון הגדול שלי אם אני רוצה לזכות בהערכת הגבר.
אפשר שניתן לראות בשאלות של "נערתו החמודה" של הר"י קלנר את הנזק האפשרי שעלולה 'תורת הבחורילות' שלו לגרום לנפשן של נשים שמבינות היטב מדבריו שיש רק תחום צר בלבד שבו חל עליהן "הערך" של הר"י קלנר, ואם הן חורגות מחוץ לתחום זה, הריהן מפלצות ומוטציות.
איזו עמדה נפשית מובילה את "הנערה" לשאול: "האם הרב כועס… מה עלי להרגיש…?"
והרב הפטרון עונה בנדיבות: הרב לא כועס – והנה מה שעליך להרגיש… ומתחיל..
כמה דומה הפטרונות של הר"י קלנר לפטרונות הגברית בסרט המדאיב אנני אוקלי שבו רואים את הטרנספורמציה ההדרגתית של בעלת כשרון לכדי אשה שעיקר עניינה הוא ההתבטלות בפני הגבר.
מה שהר"י קלנר אוהב לכנות "שימוש".
היא "משמשת" את הגבר שלה.
ונראה שאין איור טוב מזה לתורת הנשים של הר"י קלנר, שבה מה שהוא "מעריך" כ"טבעי" ו"נשי" קובע את האג'נדה הבלתי-טבעית עבור הנשים הסובבות אותו, כך שהם פונות אליו בלשון התרפסות, התנצלות וחשש.
אנני אוקלי, שבאמת יכולה לעשות טוב יותר מהגבר שלה כל דבר, חוץ מאפיית פשטידה, מוותרת על כתר כשרונה, על מנת להפוך ל"עטרת" בעלה. תכשיט אינסטרומנטלי של הגאווה הגברית. האם יש טרגדיה גדולה יותר מאשר ליצור אווירת דיכוי קשה כזאת עבור כל כשרון אנושי, באמצעות שיעבודו ל"ערך" שאינו אלא אספקת שירותי ביוב ותשתית למערכת הגברית? וכפי שכותבת בלאק, "אנני הקריבה את עצמה כדי לזכות בגבר שאהב רק את הרעיון שלו ביחס למהותה".
פרידן שאלה על "הערכה" זו שאלות נוקבות: "מה קורה כאשר נשים מנסות לחיות בהתאם לדימוי שמחייב אותן להכחיש את יכולותיהן השכליות? מה קורה כשהן גדלות בדימוי שגורם להן להכחיש את מציאותו של עולם משתנה"?
וגם אם "נערתו" של הר"י קלנר צפתה בשיעור, כפי שוודאי צפו נשים רבות אחרות – באמצעות המדיום המבורך של האינטרנט שמצליח לחצות את כל קווי המגדר ולהכניס גברים ונשים לשיח – הרי השיעור ניתן בסופו של דבר על ידי גבר לגברים, בעוד שמהנשים מצפים רק "לספוג את האמת", ולא חלילא להיות שותפות בהפקתה.

אובדן הסובייקט הנשי
בסופו של דבר גוזרת "דוֹגמת הבחורילות" של הרי" קלנר כלייה על "הסובייקט הנשי", על האדם הקובע את גורלו מתוך רצונו החופשי.
הר"י קלנר ממשיג את רצון האשה כעצם סטטי הנתון על פי "גזירה" אלוהית ומעודד אותה להיכנע ל"טבע" גזור זה כייעודה – על מנת לזכות בהערכת בעלה כ"עטרת".
"תורת הבחורילות" מבטלת את האוטונומיה של האישיות, את אותו "רצון עצמי" קטגורי שהוא חותמה של החירות, חותמה של הבחירה החופשית החיונית לקיום המצוות ביהדות, ואפילו אמור היה להיות חלק מההשאלה שמשאיל הר"י קלנר מ"רבנו קנט", דהיינו, ההכפפה של רבדיה השונים של האישיות למסקנות הרציונאליות של שכל התובע את הטוב ובוחר באופן חופשי לחיות על פי "אידיאל".
הר"י קלנר מרוקן את הקישור של הנשים אל האידיאל מרצון חופשי ומשעבד אותן כקליפת הפרי אל רצונו החופשי האידיאלי של הגבר. האשה מתבקשת להיות נאמנה ל"טבעה" שהוא אינו בחירי או רצוני, אלא להיפך, בחירה ורצון עצמי מבלבלים אותו וטורפים אותו.
לכן, גם אם אשה אמיצה השתכנעה מ"תורת הבחורילות" ומחליטה מתוך אידיאלים להעמיד עשרה צאצאים ולפעול ביכולותיה כאם למען רוח האומה, בחירתה זו החופשית נשללת ממנה משום שהיא לכתחילה נחשבת כמי שבחירה זו "טבעית" לה, ולכן, עם "סילוק" הבלבולים של אישיות בעלת רצון-עצמי, היא אמורה ליפול באופן "טבעי" לתוך הדפוס המבוקש של "האמהות הטואטלית".
האשה ב"תורת הבחורילות" של הר"י קלנר עקורה מהבחירה החופשית שהיא חותם ההיכר של הסובייקט החופשי, עקורה מהבחירה החופשית שהיא הבסיס לכל קיום המצוות, ומועמדת על "טבעה" התואם את "הרצון" האלוהי.
אל מול קריאתו של הראי"ה קוק לחירותו של הסובייקט: "מרחבים מרחבים מרחבי אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני… ", נותרת האשה מרוקנת מחירות ומבחירה.
אין זה בכדי שהר"י קלנר קרא לשיעוריו "מקום האשה בעולם" ומתייחס אל האשה כאובייקט שיש למקם אותו בעולם. לשיטתו היא אכן אובייקט. אובייקט אלוהי בעל תכונות יקרות של פריון, ואם תסכין ל"בטל" את אישיותה ולמלא את תפקידה, תזכה להערכתם החיצונית של הגברים.
נישול הנשים מהסובקייטיביות שלהן, מהאנושיות שלהן כבעלות רצון חופשי המתמודדות עם הפרמטרים הביולוגיים של קיומן כחלק מהדטרמיננטים של המציאות המגבילים את בחירותיהן, אך לא את חירותן לבחור, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת עבור החברה הישראלית, כפי שכל נישול מהותני של "אחר" ממעמד של "סובייקט" מוביל תמיד אל חטאיה היותר אפלים של האנושות.

כל הזכויות שמורות.פלד, ש. (2018). תורת הבחורילות: נשיות, אמהות ורוח האומה במשנת הרב יוסף קלנר,

חי עולמים

לחצו על תמונת הכריכה כדי לעבור לאתר הספר

 יש הדוחים את האבולוציה בשם הדת.

יש הדוחים את הדת בשם האבולוציה.

אולם הראי"ה קוק כתב: "כשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת".

מתברר שתורת האבולוציה היא היסוד לכל אמונה והיא זו שמובילה אל הבנת הקשר הגדול בין אלוהים, עולם ואדם.

 

מסעו של הסובייקט: יליברה לפלנד

לחצו כאן כדי לרכוש את הספר

אתה פותח ספרי מסע ומוצא כל מיני "הייתי שם, עשיתי כך".
היחס הוא אינסטרומנטלי, ריאליסטי – כאילו כל מה שקיים בעולם הוא אכן פשוט שם בחוץ, ללא סיבוכיות פילוסופית מיוחדת.
בעולמם של ספרי המסע, העץ הנופל ביער נמצא תמיד שם – הריהו רשום בספר המסעות – וגם אם אתה לא שם, הוא ממשיך להיות קיים.
לא נכנס לשאלה הפילוסופית המשמעותית אם העץ ממשיך להתקיים אחרי שצילמו אותו והדפיסו אותו על נייר (במיוחד נייר שאינו נטול-עץ) גם כאשר מפנים אליו את הגב; ואף לא לשאלה, אם די בקיום הווירטואלי שלו ואת העץ הממשי אפשר בעצם לעקור, ואף לא לשאלה, אם היה אי פעם עץ ממשי בכלל – שהרי מי שראה את אותו עץ, אולי הזה אותו – ואף לא לשאלה אם מצלמה שלוכדת אוביקט אכן משמרת את חירותו להיות אובייקט דמיוני, או שמרגע שהמצלמה קלטה דבר מה היא מוציא אותו מהתחום של הסובייקט אל המציאות האינטר-סובייקטיבית של כל אותם קוראים שרוכשים את ספר המסע ומביטים בעץ – והם הם המקנים לו את ממשותו – בין אם הוא קיים בין אם לאו, שהרי הוא קיים אצלנו, בלב.
בספרו על הרטוריקה של הסיפורת כותב וויין בות' על הממשק הבעייתי עם האובייקטיבי:
"הרעיון של עצמים טבעיים בעלי ממשות עצמית איתנה הגורמים [לסובייקט] תגובות טבעיות, נכנס אל הספרות באופן מקורי מתוך התדמות למדען בן המאה הי"ט – המטפל במציאות המוחשית באובייקטיביות נטולת פניות. רעיון זה מעולם לא היה כה פורה בספרות כפי שהוא היה במדע, ועתה, עת המדענים עצמם כבר ויתרו על טענתם שהם מחפשים אחר ניסוח אחד ויחיד של מציאות מוגדרת היטב שאינה מושפעת מהמגבלות והאינטרסים של הצופה – אולי הגיעה העת שנארוז שוב את מטלטלינו ונלך אחריהם. מציאות בלתי מובחנת מעולם אינה נתונה לבני האדם בצורה "טבעית" ללא קישוטים. בלא להיכנע לרלטיוויזם, ניתן להכיר בכך שהאינטרסים והנטיות השונים שלנו מובילים אותנו להיבטים שונים של המציאות ולמטרות שונות. אותה עובדה יכולה להיות עובדות רבות ושונות, בהתאם להבדלים באוריינטציה הכללית שלנו. כך, כל "עובדה" ספרותית – אפילו התיאור הרזה ביותר של היבט אוניברסאלי כלשהו של החוויה האנושית – טעונה ביותר במשמעויות של המחבר, תהינה יומרותיו לאובייקטביות באשר תהינה.

ווין בות' – הרטוריקה של הסיפורת[i]

 

ספרי מסע והדרכה לתיירים נדמים כמעוז איתן של האובייקטיביות הקיומית. מה יותר אובייקטיבי ממפת גוגל המובילה אותך אל הכתובת? מה יותר אובייקטיבי מצילום שמראה לך את המקום. וכשאתה מעתיק את מקום ישיבתך על פני רצף של אמצעי תחבורה שונים (בדרך כלל בסדר של מונית רכבת, שאטל, מטוס, ריקשה, וכו') ומתיישב לבסוף באותו מקום, האם אין עצם הגעתך בבחינת מימוש ואימות לממשותו-ממש של העולם האובייקטיבי הנמצא שם בחוץ – העולם בר המיפוי, בר הצילום, ולבסוף בר-ההגעה – עת אתה עומד שם בבשר – והגעת למקום שהראו לך מרחוק.

בין אם רכשתם מדריך מסדרת בדקר, מישלן, דורין קינדרזלי אייוויטנס או לונלי פלנט המצוין, היסודות הפילוסופיים שלהם הם ריאליסטיים ואובייקטיביסטים.

זה המקום.

כך הוא נראה.

כך צריך לנהוג.

 

ספר זה נכתב כדי למלא את החלל של הסוביקט – למלא את החלל שמשאירה האוביטקיביות הריקנית – האוביקטיביות שאינה אלא "פרוסת מציאות אומללה" שרק הסובייקט בעל ההכרה מסוגל למלא אותה נפח וחיים – רק הסובייקט שתפיסתו יכולה להפוך עצים שאינם קיימים ביער לקיימים.

המסע האישי צבוע באישיות. הארצות אינן רק קיימות שם בחוץ, אלא בתודעה התופסת אותן – בחווייה של המפגש בין המציאות הפנימית לחיצונית – ובמקרה זה מדובר במפגש בין סובייקט מחפש, סובייקט שואף לבין האובייקטים השונים של המציאות.

במעגל החיצוני מדובר במפגש עם מקומות אקזוטיים (ובמובן מסויים כל המקומות הם אקזוטיים מצד הסובייקט באשר הם חיצוניים וזרים לו במהותם) ובמעגל הפנימי: ההגיגים, המחשבות, השאיפות, הרעיונות  של הסובייקט הנע דרך הנוף החיצוני.

הולך במעלה שביל מתפתל – אי שם בלפלנד – וחושב על המחיר שהאמונה גובה מהמאמין – שהמילה "אמן" – חותם ההסכמה על הנאמר, גובה מן המאמין – באשר האמן מסלק את הספק, עוקר אותו מן הלב והתודעה – ומעניק את חותמו לקדוש ולמקודש: כזה ראה וקדש. והנפש האמפירית, המחוברת למציאות החיצונית הזו, שהיא הקריטריון היחיד שלנו לכאב ולעונג, לטוב ולרע, הנפש הזאת מתמלאת ספקות – כי תמיד יש שוליים לכל ודאות ועבור כל פרדיגמה מסתתרת איזו פירכה הגונה בשולי הגלימה, מחכה לפרום את הארג העמוק, האיתן כביכול של המסורת.

סובייקט מודרני הנע בתוך סביבת ניכר, הוא סוביקט מיוחד במינו בממשקים שלו עם המציאות, עם הנוף הפיזי והאנושי שלתוכו הוא חודר, שעליו הוא גולש, שאותו הוא סופג – ולא ניתן לנתק באמת את הבאובב של הנסיך הקטן מעצי הבאובב הממשיים בעולם – משום שאותה תודעה חווה את שניהם באותה זירה, והמעגל החיצוני והפנימי מתלכדים יחד בסוביקט.

הסוביקט הוא המרכז.

אז אני, הסוביקט, מזמין אתכם הקוראים, הסוביקטים, לחבור אלי למסע כזה שמניח את הסוביקט במרכז  ונודד איתו על פני היבשות, ובכרך זה נצפין ללפלנד בקיץ – אל הנופים הירוקים והלחים של ארץ מופשרת – וענני היתושים הבלתי מזיקים החוסמים את עין השמש, ושם, שם נחשוב על אלוהים, ועל אמנות הכתיבה, ועל מה קורה לאנשים שחושבים על אמנות ועל אלוהים, ומה הסדר הנכון במציאות האלוהית ובמציאותו של אדם שחושב שהמציאות היא אלוהית, ואיך כל זה דר בכפיפה אחת עם התווך המודרני החדש הזה שבו אנו חיים, ומה קורה לסינים, שגם הם חיים בתווך הזה, ושאר הגיגים התוכפים על מי שעיתותיו בידיו והוא מוזר לסביבתו.

[i]Booth, Wayne C. (1983). The Rhetoric of Fiction. second edition. The University of Chicago Press

 

מגרסת הזהויות

לחצו על תמונת הכריכה כדי לעבור לאתר הספר

"מגרסת הזהויות" הוא ספר שנכתב כהרפתקת-חקר היסטורית, רעיונית וספרותית – בסגנון ייחודי שאינו נפרד מתוכנו. פרי מחקר אינטנסיבי בן 7 שנים, בנוי הספר כאודיסיאה מחקרית/בקורתית סביב תהליך התגבשותן של זהויות ישראליות מודרניות, כאשר במרכזו עומדת סקירת עומק של הרעיונות המכוננים את תרבות המערב כמדיום בו נתונה התרבות הישראלית.

תוך הקפדה יתרה להיצמד לכל כללי המחקר האקדמי, מלא הספר 'פריצות' מכוונות, הממחישות גם באמצעות המדיום את המסר המרכזי שלו: חשיפת מעמדה של הזהות האקדמית לא כמבנה 'שקוף' ו'אובייקטיבי', אלא כזהות מכוננת המבוססת על 'הזרה', זהות שיש לה אימפליקציות מרחיקות לכת עבור התרבות הישראלית.

המהלך הכפול של הזרת ההזרה העצמה, של מבט כביכול אובייקטיבי על היומרה למבט אובייקטיבי – מתאפשר הודות לשעשוע אינטלקטואלי וספרותי שאינו מתיירא מהסובייקטיביות ומטייל בין הז'אנרים האקדמי/מדעי והאירוני/ספרותי במופגן כדי להדגיש את המלאכותיות המאולצת של ההפרדה בין התחומים, הפרדה הספוגה בתרבות בעומק כה רב שהיא מופיעה כמובן מאליו.
בסופו של דבר, עצם הטיפול שמטפל הספר ביסודות היותר עמוקים של הזהות הישראלית – מבטיח לקורא שלא יצא ממנו כמות שנכנס אליו. זהו ספר שלא רק ממצב לקורא מחדש את מה שהוא כבר יודע – אלא מעניק לו ידע טרנספורמטיבי אמיתי.