מסעו של הסובייקט: יליברה לפלנד

לחצו כאן כדי לרכוש את הספר

אתה פותח ספרי מסע ומוצא כל מיני "הייתי שם, עשיתי כך".
היחס הוא אינסטרומנטלי, ריאליסטי – כאילו כל מה שקיים בעולם הוא אכן פשוט שם בחוץ, ללא סיבוכיות פילוסופית מיוחדת.
בעולמם של ספרי המסע, העץ הנופל ביער נמצא תמיד שם – הריהו רשום בספר המסעות – וגם אם אתה לא שם, הוא ממשיך להיות קיים.
לא נכנס לשאלה הפילוסופית המשמעותית אם העץ ממשיך להתקיים אחרי שצילמו אותו והדפיסו אותו על נייר (במיוחד נייר שאינו נטול-עץ) גם כאשר מפנים אליו את הגב; ואף לא לשאלה, אם די בקיום הווירטואלי שלו ואת העץ הממשי אפשר בעצם לעקור, ואף לא לשאלה, אם היה אי פעם עץ ממשי בכלל – שהרי מי שראה את אותו עץ, אולי הזה אותו – ואף לא לשאלה אם מצלמה שלוכדת אוביקט אכן משמרת את חירותו להיות אובייקט דמיוני, או שמרגע שהמצלמה קלטה דבר מה היא מוציא אותו מהתחום של הסובייקט אל המציאות האינטר-סובייקטיבית של כל אותם קוראים שרוכשים את ספר המסע ומביטים בעץ – והם הם המקנים לו את ממשותו – בין אם הוא קיים בין אם לאו, שהרי הוא קיים אצלנו, בלב.
בספרו על הרטוריקה של הסיפורת כותב וויין בות' על הממשק הבעייתי עם האובייקטיבי:
"הרעיון של עצמים טבעיים בעלי ממשות עצמית איתנה הגורמים [לסובייקט] תגובות טבעיות, נכנס אל הספרות באופן מקורי מתוך התדמות למדען בן המאה הי"ט – המטפל במציאות המוחשית באובייקטיביות נטולת פניות. רעיון זה מעולם לא היה כה פורה בספרות כפי שהוא היה במדע, ועתה, עת המדענים עצמם כבר ויתרו על טענתם שהם מחפשים אחר ניסוח אחד ויחיד של מציאות מוגדרת היטב שאינה מושפעת מהמגבלות והאינטרסים של הצופה – אולי הגיעה העת שנארוז שוב את מטלטלינו ונלך אחריהם. מציאות בלתי מובחנת מעולם אינה נתונה לבני האדם בצורה "טבעית" ללא קישוטים. בלא להיכנע לרלטיוויזם, ניתן להכיר בכך שהאינטרסים והנטיות השונים שלנו מובילים אותנו להיבטים שונים של המציאות ולמטרות שונות. אותה עובדה יכולה להיות עובדות רבות ושונות, בהתאם להבדלים באוריינטציה הכללית שלנו. כך, כל "עובדה" ספרותית – אפילו התיאור הרזה ביותר של היבט אוניברסאלי כלשהו של החוויה האנושית – טעונה ביותר במשמעויות של המחבר, תהינה יומרותיו לאובייקטביות באשר תהינה.

ווין בות' – הרטוריקה של הסיפורת[i]

 

ספרי מסע והדרכה לתיירים נדמים כמעוז איתן של האובייקטיביות הקיומית. מה יותר אובייקטיבי ממפת גוגל המובילה אותך אל הכתובת? מה יותר אובייקטיבי מצילום שמראה לך את המקום. וכשאתה מעתיק את מקום ישיבתך על פני רצף של אמצעי תחבורה שונים (בדרך כלל בסדר של מונית רכבת, שאטל, מטוס, ריקשה, וכו') ומתיישב לבסוף באותו מקום, האם אין עצם הגעתך בבחינת מימוש ואימות לממשותו-ממש של העולם האובייקטיבי הנמצא שם בחוץ – העולם בר המיפוי, בר הצילום, ולבסוף בר-ההגעה – עת אתה עומד שם בבשר – והגעת למקום שהראו לך מרחוק.

בין אם רכשתם מדריך מסדרת בדקר, מישלן, דורין קינדרזלי אייוויטנס או לונלי פלנט המצוין, היסודות הפילוסופיים שלהם הם ריאליסטיים ואובייקטיביסטים.

זה המקום.

כך הוא נראה.

כך צריך לנהוג.

 

ספר זה נכתב כדי למלא את החלל של הסוביקט – למלא את החלל שמשאירה האוביטקיביות הריקנית – האוביקטיביות שאינה אלא "פרוסת מציאות אומללה" שרק הסובייקט בעל ההכרה מסוגל למלא אותה נפח וחיים – רק הסובייקט שתפיסתו יכולה להפוך עצים שאינם קיימים ביער לקיימים.

המסע האישי צבוע באישיות. הארצות אינן רק קיימות שם בחוץ, אלא בתודעה התופסת אותן – בחווייה של המפגש בין המציאות הפנימית לחיצונית – ובמקרה זה מדובר במפגש בין סובייקט מחפש, סובייקט שואף לבין האובייקטים השונים של המציאות.

במעגל החיצוני מדובר במפגש עם מקומות אקזוטיים (ובמובן מסויים כל המקומות הם אקזוטיים מצד הסובייקט באשר הם חיצוניים וזרים לו במהותם) ובמעגל הפנימי: ההגיגים, המחשבות, השאיפות, הרעיונות  של הסובייקט הנע דרך הנוף החיצוני.

הולך במעלה שביל מתפתל – אי שם בלפלנד – וחושב על המחיר שהאמונה גובה מהמאמין – שהמילה "אמן" – חותם ההסכמה על הנאמר, גובה מן המאמין – באשר האמן מסלק את הספק, עוקר אותו מן הלב והתודעה – ומעניק את חותמו לקדוש ולמקודש: כזה ראה וקדש. והנפש האמפירית, המחוברת למציאות החיצונית הזו, שהיא הקריטריון היחיד שלנו לכאב ולעונג, לטוב ולרע, הנפש הזאת מתמלאת ספקות – כי תמיד יש שוליים לכל ודאות ועבור כל פרדיגמה מסתתרת איזו פירכה הגונה בשולי הגלימה, מחכה לפרום את הארג העמוק, האיתן כביכול של המסורת.

סובייקט מודרני הנע בתוך סביבת ניכר, הוא סוביקט מיוחד במינו בממשקים שלו עם המציאות, עם הנוף הפיזי והאנושי שלתוכו הוא חודר, שעליו הוא גולש, שאותו הוא סופג – ולא ניתן לנתק באמת את הבאובב של הנסיך הקטן מעצי הבאובב הממשיים בעולם – משום שאותה תודעה חווה את שניהם באותה זירה, והמעגל החיצוני והפנימי מתלכדים יחד בסוביקט.

הסוביקט הוא המרכז.

אז אני, הסוביקט, מזמין אתכם הקוראים, הסוביקטים, לחבור אלי למסע כזה שמניח את הסוביקט במרכז  ונודד איתו על פני היבשות, ובכרך זה נצפין ללפלנד בקיץ – אל הנופים הירוקים והלחים של ארץ מופשרת – וענני היתושים הבלתי מזיקים החוסמים את עין השמש, ושם, שם נחשוב על אלוהים, ועל אמנות הכתיבה, ועל מה קורה לאנשים שחושבים על אמנות ועל אלוהים, ומה הסדר הנכון במציאות האלוהית ובמציאותו של אדם שחושב שהמציאות היא אלוהית, ואיך כל זה דר בכפיפה אחת עם התווך המודרני החדש הזה שבו אנו חיים, ומה קורה לסינים, שגם הם חיים בתווך הזה, ושאר הגיגים התוכפים על מי שעיתותיו בידיו והוא מוזר לסביבתו.

[i]Booth, Wayne C. (1983). The Rhetoric of Fiction. second edition. The University of Chicago Press